<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השני</h1>
<h2>דף לד.</h2>
מנהג קדום אצלנו ג"כ בכל ארצות אלו מימי הרבנים הגדולים כשתוקעין קשר"ק אנו מפסיקין הפסק נשימה בין שבר לשבר, וכן בין השברים לתרועה, אלא שאין אנו מפסיקין ביניהם בשהיה, וכשבאו הנה אותם התלמידים שהזכרנו הראו עצמם כמתמיהים על מנהגנו לומר שהשברים שבקש"ק והשברים והתרועה שבקשר"ק ג"כ ראוים להיות כולם בנשימה אחת, ושעשעתי עמהם לומר וכי עשרת בני המן הם וחזרו וצווחו שכך המנהג בכל ארץ קטלוניא עפ"י הרב רמב"ן, ובכל ארץ צרפת עפ"י חכמי התוספות.
נמתי להם, כבר אמרתי לכם שאין אנו צריכים להניח מה שנהגנו אנו ואבותינו מצד חכמים או רבנים שבשאר ארצות שכבר נקבעו מנהגים אלו בארצות הללו מפי רבנים וחכמים גדולים, כמה וכמה לאלפים ולמאות שאין למעלה מהם בעולם, אלא הביאו ראיה. והביאו לי מה שנאמר באחרון של סוכה ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, ורבנן סברו תקיעה לחוד ותרועה לחוד, ואמרו שם כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כמאן כר' יהודה, ואם כן לדעת ר' יהודה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, ומתוך כך אמ' שאין ביניהם כלום. ולא כלום ודאי ר"ל אפי' הפסק נשימה. ונהי דלית הלכתא כר"י, מ"מ שבקש"ק או שברים ותרועה שבקשר"ק אף לרבנן אחת הם, שהרי תרועה שבקר"ק היא משום דילמא ילולי יליל, ושברים שבקש"ק הוא משום דילמא גנוחי גנח, ושברים ותרועה של קשר"ק הם משום דילמא גנח ויליל, וא"כ אף רבנן מודים באלו שהם דבר אחד, והרי הם לרבנן ככל הסימן לר' יהודה, וכשם שכל הסימן לר"י אין ביניהם כלום, אף שברים שבקש"ק או שברים ותרועה שבקשר"ק לרבנן אין ביניהם כלום.
נמתי להם, הרי אתם רואים שר' יהודה אמר שאין בין תקיעה ותרועה ותקיעה כלום ושחכמים לא חלקו עליו אלא שאם רצה להפסיק מפסיק, כמו שאמרו שם, במה שאמרו כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא, אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום, כמאן כרב יהודה, והקשה, פשיטא, מהו דתימא ולא כלום לאו דוקא אלא לאפוקי מדר' יוחנן דמכשר תשע תקיעות בתשע שעות, ואתו רבנן למימר דכולי האי שיעורא לאו כלום הוא, דאין בין תקיעה ותרועה ותקיעה שיעורא כהאי, אבל שהייה בינונית לא מפסדא, והאי דקאמ' ולא כלום לאו דוקא, אלא לאפוקי שהיית תשע שעות קמ"ל. והקשו ואימא הכי נמי, ותירץ א"כ מאי ולא כלום, כלומר דולא כלום כל שהייה נכללת בו, ולא תירץ דלרבנן הואיל ותקיעה לחוד ותרועה לחוד צריך הפסק, אלמא רבנן לא פליגי אלא שההפסק אינו מפסיד, אבל אם עשאן ביחד כר"י יפה עשה, שלא חלקו עליו אלא שלא בהפסק, וזה דבר פשוט. וא"כ מה שאמרו בברייתא בסוף ראש השנה תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא כמאן ופי' הברית' שהתקיעות והתרועות כל חדא וחדא לחודה קיימא והם טעונות הפסק, שאין מנין תקיעות אלא בהפסק. ואם תקע והריע ותקע בנשימה אחת אע"פ שיש שנוי קול ביניהם, מ"מ קול (אחריהם) [אחד הם] ואנן שלש בעינן, וכמו שאמרו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. ואם תאמר התם הוא שאין שינוי בתנועת הקול וכלה כתנועה תקיעה אחת אלא שהאריך בה כשיעור שתים, אבל תקיעה ותרועה ותקיעה הרי יש שינוי קול ביניהם מתקיעה לתרועה ומתרועה לתקיעה, הגע עצמך אם תקע שתי תקיעות אלו בנשימה אחת ר"ל אחת של סוף קשר"ק ואחת של תחלת קש"ק, אלא שבכל אחת אדם מבחין בין תחלת התקיעה לסופה מתוך הגבהת הקול ונמיכתו מי סלקא ליה (אלא) [אפילו] לחדא, ואע"פ שיש אומרים כן אין לחוש לדבריהם שא"כ לא היה מחליט לומר אין בה אלא אחת. ואף בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"י) אומר אף אחת אין בידו לא רישא אית ליה סופא ולא סופא אית ליה רישא, ואנן פסוקי קלא בעינן שאין מנין אלא בהפסק. וא"כ בריתא זו כמאן, אי כר' יהודה, הא אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה כלום, אי רבנן, הא מכל מקום כל דלא מפסיק בהו טפי מעלי. אלא הוו יודעין שבריתא זו בין לר"י בין לרבנן נאמרה, ולעולם ר"י לא היתה כונתו לומר ולא כלום בלא הפסק נשימה, אלא ולא כלום שלא ישהה ביניהם כלל, אבל בכדי נשימה שאין הדבר מצוי לכל לעשות סימן אחת בנשימה, וכל שאין שם הפסק שהייה ולא כלום הוא שההפסק נשימה אינו הפסק. וכענין מה שאמרו בברכות (ל"ו:) אינו מברך עליה כלום בקצת דברים שאמרו עליהם אבל מברך עליהם שהכל, וכן בשלישי של חולין (חולין מ"ב. במשנה) ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו בגמרא שלא נשתייר ממנו כזית שכל שאינו כזית לא כלום הוא קרוי. וכן בשני של נדרים (נדרים י"ד.) אמרו הנודר בתורה לא אמר כלום, ואמרו ע"ז וצריך שאלה לחכם כלומר מדברי סופרים, אלמא כל שאין בו צורך שאלה מן התורה, לאו כלום הוא קרוי, ואע"פ שהוא צריך שאלה מדברי סופרים, שכל דבר מועט אדם רגיל לקרות למיעוטו, לא כלום. ואף כאן כל שאין בו שהייה אע"פ שיש כאן הפסק נשימה לא כלום הוא קרוי, אבל כל שעשאן בנשימה אחת אף ר' יהודה מודה שפסל, דפסיקא קלא בעינן שאם אין הפסק אין מנין. ורבנן חולקים לומר שאף השהיה אינה מפסקת. וכששאלו כמאן אזלא וכו' כר' יהודה, והוקשו בה פשיטא, השיבו מהו דתימא רבנן, ולא כלום דקאמרי לאפוקי שהייה גדולה דתשע שעות שאמרה ר' יוחנן, אבל מ"מ שהייה מועטת אם בפחות מכדי לגמור את כלן אם כשיעור אחר מותרת קמ"ל דכל שיש בו שהייה לא נאמר עליו ולא כלום, אלא ר' יהודה היא ולא התיר אלא בהפסק נשימה, הא לרבנן כל שהייה מותרת כר' יוחנן. וודאי שברים שבקש"ק ושברים ותרועה שבקשר"ק הדין בהם לחכמים ככל הסימן לר' יהודה, ואין להפסיק ביניהם בשהייה אלא שהפסק נשימה אינו הפסק ואדרבה כל שלא הפסיק בנשימה פסל ששלשה שברים נאמרו, וכל שאין בהם הפסק נשימה אינן שלשה. ולא עוד אלא שהדבר כך הוא נעשה שהשברים הם במקום גניחות והגניחות הם יללות ארוכות במעט הפסק ביניהם, והתרועה, הוא יללות תכופות זו בזו וכשתאמר גנח ויליל, כ"ש שאדם מפסיק בין הגניחות ליללות, וודאי צריכים אנו לשבור ולהריע כדרך שאדם גונח ומילל. ואף רבינו יעקב שהיה מגדולי צרפת ורבניה שאתם מגלגלים עלינו, כתב שהשברים אין ראוי להפסיק ביניהם אפילו בנשימה, מפני שדרך הגניחות כך הם, אבל בין שברים ותרועה צריך הפסק נשימה, שאין אדם גונח ומילל בנשימה אחת. הרי שלא כתב רק אלו מפני שסובר שהגניחות כך הם נעשות, וודאי כבר פשוט הוא שאף הגניחות אדם עושה אותם בהפסק, וא"כ בודאי צריכות הפסק. והתחילו צווחים לומר שהרב ר' משה בר' נחמן כתב שהתוספתא משובשת ושבירושלמי חולקים עמה.
נמתי להם, פליאה דעתכם נשגבה מי יוכל לה, כשאתם מוצאים שמועה עוזרת לסברא שלכם אפי' מן המדרשים אתם מביאים ממנה ראיה גמורה, וכשאתם מוצאים שמועה שתסתור את דבריכם אפי' בבריתא של ר' חייא, אתם אומרים שהיא משובשת, אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא בכון, ואעפ"כ לא הועלתם כלום, שאף הירושלמי לא התירן בנשימה אחת אלא בדיעבד וכמו שנאמר שם (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"י) אמרן בנפיחה אחת — כלומר שאמר וכוֵון בעצמו לעשותן בנשימה אחת — אשכחת תניי [אמר בנפיחה] אחת יצא, ויצא פירושו דיעבד הוא, לכתחלה ודאי לא, שאמר אשכחת תנא תני, כלומר אע"פ שרוב תנאים סוברים לא יצא, מצאו תנא שאומר שיצא, כמ"ש במס' מגילה (ירושלמי ב' ע"א) אשכח תנא תני כפרים וכרכים קורין כאחת כלומר כשחל י"ד להיות בערב שבת, ואין הלכה כן, אלא כרכים שמקדימים עם עיירות. וכן עוד שם (שם ע"ב) אשכח תנא תני כפרים קורין בע"ש ועיירות [גדולות] ידחו ליום הכניסה ואין הלכה כן.
ואף לזה שבירושלמי הקשו והא שלש שלש תנן, כלומר ואין מנין אלא בהפסק, ותירץ ההיא שלא יפחות, כלומר ולא למעוטי נשימה אחת, והדבר פשוט שזה שנויא דחוקא הוא, שלא הוצרך תנא ללמד שלא יפחות. ואלו הדברים ברורים שכל שעשה הסימן בנשימה אחת פסול. ואף בשברים של קש"ק או בשברים ותרועה של קשר"ק אע"פ שהם דבר אחד פסול, שהגניחות בהפסק נשימה ביניהם הן. וכן כשהאדם גונח ומילל הפסק מועט יש בין כל גניחה וגניחה ובין הגניחות והיללה, ואף ראוי להפסיק בין שבר לשבר כדרך שאדם מפסיק בין גניחה לגניחה, וכן בין השברים והתרועה שהיא במקום יללות. ומה שאמרו בראשון של חולין (חולין כ"ו:) ביו"ט הבא ערב שבת שתוקעין ולא מבדילין, ושאלו בגמרא היכי תוקע, ואמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת, אין ממנה ראיה על ר' יהודה שתהא כונתו בנשימה אחת דוקא, אדרבה ראיה היא לדברינו דההיא מתורת שינוי אתינן עלה, כלומר שאע"פ שהוא יו"ט תוקעין להבטל את העם ממלאכה, אע"פ שאין מלאכה ביום [טוב], מ"מ תוקעין להבטל ממלאכת אוכל נפש, וקא בעי היכי תקע שיהא בו שינוי, דודאי ביו"ט הואיל ואין כאן מלאכה גמורה, ושהתקיעה יש בה משום שבות, אלא דמשום צורך מלאכת אוכל נפש אצטריכי לה, ודאי שנוי בעי, ואמר ר"י תוקע ומריע מתוך תקיעה, כלומר שאינו מסיים, אלא קודם שיסיימה מתחיל להריע וזה השנוי ורב אסי אמר שתוקע ומריע בנשימה אחת וזהו השנוי. אלמא דבעלמא נשימה אחת בתקיעות ליכא, שא"כ היה לו לשאול ולר' יהודה מיהא מאי שנוי איכא, ועוד דהכא לאו לפסוקי תקיעתא אנו צריכים. ועוד שאף בזו פירוש רבינו שלמה ז"ל שמפסיק הוא בנתים, אלא שפירושו שמריע בתכיפה לתקיעתו.
ואחר כן חזרו ואמרו שהרב ר' יצחק אבן גיאות ז"ל כתב ותקע תשר"ת תש"ת תר"ת שלשה פעמים שהם עשרים ושבעה קולות, אלמא דשברים ותרועה דתשר"ת קול אחד הוא, שאם לא כן הרי (שלשה) [שלשים] קולות הן.
והשבתי להם זו אינה ראיה, שאע"פ שיש הפסק נשימה ביניהם, מ"מ שברים ותרועה דתשר"ת אחת היא, ומשום דגנח ויליל, ומ"מ כל העולם קורין אותם שלשים תקיעות, ומפני שדנין השברים קול אחד אע"פ שיש ביניהם הפסק והתרועה בקול אחד. וכן כתב הרב ר' משה בר מימון ז"ל (הלכ' שופר פ"ג ה"ב) ורבינו שלמה באחרון של ראש השנה (ל"ג:) שלשים תקיעות. ומ"מ אחר שאתם מביאים ראיה מן המנין, אני אביא לכם ראיה מן המנין מן הרב היותר גדול שבארצכם והוא הרב הנשיא ר' יהודה בר' ברזילי אל-ברגלוני שמנה כל הקולות ארבעים כמו שאכתוב לשונו בסמוך, אלא שקודם זה אני אומר לכם שזה שאתם אומרים שבכל צרפת ובכל ארץ קטלוניא עושין כמנהג שלכם, אני מניח לכם כל רבני הארץ הזאת ומראה לכם שהרב הגדול והמובהק שבכל ארץ צרפת והוא רבנו שלמה ז"ל, והרב הגדול והמובהק שבכל ארץ קטלוניא והוא הרב אלברגלוני כתבו בהדיא כמנהגנו, מדידכון ומדידהו אנא ממטי לכון, לדידכו רבינו שלמה כתב באחרון של סוכה שפירש דבריו של ר' יהודה בשהייה, אבל בהפסק נשימה לא, ע"ד שכתבנו. והוא שכתב שם תרועה ותקיעה ותרועה אחת היא, כלומר מצוה אחת וכו', אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום, שלא יפסיק ביניהם אלא בכדי נשימה, ואלמלא שהוא מודה שכל שהן בנשימה אחת פסל, למה הוצרך לפרש כן, וכתב (רש"י שם דף נ"ד.) מהו דתימא רבנן היא ויוכל להפסיק בו הפסקה מועטת, והאי דקאמר ולא כלום לאפוקי מדר' יוחנן קמ"ל דלא כלום משמע אפי' הפסקה מועטת כל שיש שם השהייה, שלדעת ר' יהודה אין ראוי להיות שם אלא הפסק נשימה. (ובראשון) [ובאחרון] של ראש השנה (ל"ד.) כתב — בשמועת אתקין ר' אבהו — וז"ל, שברים יש הפסק ביניהם והיינו כעין גנוחי גנח, אבל יבבות אין הפסק ביניהם. ואף הרב אלברגלוני כתב בס' העתים בהלכות שופר כתיב יום תרועה ומתרגמינן יבבא וגמרינן מאימה דסיסרא מר סבר גנוחי גנח ומ"ס וכו' פי' יבבות זו אחר זו, שברים בנחתא והפסק ביניהם. ובהלכות ראש השנה כתב, המברך מיושב על תקיעת שופר תוקע שלשים תקיעות שהם ארבעים ושתים עם שלשה שברים וכשהוא תוקע על סדר ברכות תוקע עשר תקיעות שהם ארבעה עשר עם מנין השברים. והדברים פשוטים וברורים ומתקבלים.
אח"כ הראיתי להם מתוך דבריהם שכל קול שאינו ראוי שיארע לתקוע בתוך הסימן צריך לחזור מראש הסימן. ואף בזו השיבותי להם שאינו כן, שלא נאמר שיפסיק אלא שבאותו קול שהוא מפסיק בו עושה שלא כהוגן וכשיש עליו שם תקיעה או שם תרועה, על הדרך שאמרו בתוספתא (תוספתא ר"ה פ"ד) תקע והריע וחזר [והריע] ותקע אין בידו אלא אחת, ר"ל תקיעה אחת, והיא האחרונה שתהא תחלת סימן שהתקיעה הראשונה והתרועה הבאה אחריה כבר נפקע בחק שהתרועה צריך שתהא פשוטא לפניה ולאחריה, והרי יש כאן שתי תרועות, והראשונה אין לה פשוטא לאחריה, והאחרונה אין לה פשוטא לפניה. וזו שהקשו לר' אבהו בקשר"ק דילמא ילולי הוא, ואתי שברים ומפסיק בין תקיעה לתרועה, שאף השברים שם תרועה עליהם, וכן דילמא גנוחי הוא ואתא תרועה ומפסקא בין שברים לתקיעה, אלמא שאין הפסק אלא במה שיש עליו שם תקיעה או שם שברים או שם תרועה ונתקע שלא במקומו, אבל כל שתוקע, ומתוך שאין השופר מזדמן לו כהוגן הוא מצדדו ועושה בו קולות שאין ראויים ושאין עליהם שֵם, אינו פוסל כלל, כגון שהיה תוקע קר"ק ותוקע תקיעה ראשונה, וכשבקש לעשות תרועה לא נזדמנה לו ומצדד בה בקולות קצרים שאין עולים הואיל ובתרועתו הוא מתעסק ומשתדל אינו פוסל אלא א"כ עשאה כראוי עד ששם תרועה גמורה עליה וחזר והריע, וכן אם במקום תרועה טעה ועשה שלשה שברים פסל, הואיל ושלשה שברים שֵם תרועה עליהם, אבל כל שהקול אין לו שֵם לאחת מן התקיעות לא לפשוטה ולא לשברים ולא לתרועה, אינו נפסל, וכן אם תקע שבר אחד, שאין לשבר אחד שֵם כלל, שהרי אפילו הוסיף ותקע כמה שברים אין לנו [אלא תרועה] כמו שבארנו במקומו, שמאחר שענין אחד הם, אינו אלא כמאריך בתקיעה או בתרועה. והדברים ברורים.
